יעקב לוי מורנו (אבי הפסיכודרמה) מספר שהוא השתתף באחת ההרצאות של זיגמונד פרויד (אבי הפסיכואנליזה):
"בדיוק הוא סיים את האנליזה של חלום טלפאתי. בעת שהסטודנטים יצאו, הביט בי בתוך הקהל ושאל אותי במה אני עוסק. השבתי לו: ובכן, ד"ר פרויד, אני מתחיל מאיפה שאתה מפסיק. אתה פוגש את האנשים בסטינג המלאכותי של משרדך. אני פוגש אותם ברחוב ובבתיהם, בסביבתם הטבעית. אתה מנתח את חלומותיהם. אני נותן להם אומץ לחלום שוב. אתה עושה להם אנליזה ומפרק אותם לחלקים. אני נותן להם לשחק את התפקידים המסוכסכים של עצמם ועוזר להם לאסוף את החלקים יחדיו בחזרה".
החזון הזה של מורנו מתממש בכל פעם מחדש בתוך קבוצת פסיכודרמה.
מניסיוני כמנחה, אני רואה כיצד משתתפים שמתמסרים לתהליך מרוויחים ממנו בענק. רבים מהם מגיעים לקבוצה כדי להתפתח ולגדול, לקדם את יכולתם להתמודד ולפעול בתחומים שחשובים להם.
בדרך, הם פוגשים דפוסי התנהגות מעכבים ותפיסות שכבר אינן משרתות אותם, ומבינים שתקיעות נוצרת לעיתים קרובות בשל קונפליקט פנימי בין חלקים שונים בתוכם. המודעות הזו מאפשרת להם לבחור אחרת, והם מקבלים השראה ותמיכה מהקבוצה לנוע באומץ לעבר מה שבאמת חשוב להם.
הפן החווייתי וההתנסותי של הפסיכודרמה מזמין אותם לפעול באופן ספונטני, משחקי ויצירתי יותר, ולהתחבר לתבונת הגוף — זה שזוכר גם מה שהמיינד שוכח.
מראה מראה שעל הקיר, הזדמנויות צמיחה יש כאן למכביר
בקבוצת פסיכודרמה שבה השתתפתי, שאל המנחה מי רוצה להיות הפרוטגוניסט (גיבור העלילה בתהליך הפסיכודרמטי) ולעבור פסיכודרמה אל מול שאר הקבוצה.
משתתפת אחת ואני הצבענו, וכמחווה של כבוד ואצילות הצענו שוב ושוב אחד לשנייה לעלות ראשונים. משתתפת שלישית, אסרטיבית במיוחד, צפתה במחוות הללו, הכריזה "שניים רבים, השלישי לוקח", פנתה למנחה ואמרה: "אני אהיה גיבורת העלילה."
להפתעתי הרבה, המנחה בחר בה.
מאוחר יותר, כשהתקיים מעגל דינמי פתוח, שבו שיתפנו בתחושות וביחסים בתוך הקבוצה, העליתי את תחושת האכזבה והכעס שלי כלפי המשתתפת ש"חטפה" לנו את המקום.
המנחה עצר את השיח וביקש שנשב זה מול זה ונבטא את רגשותינו באופן ישיר.
אמרתי לה שנפגעתי מהתנהגותה, שאני כועס על כך שפעלה מתוך ראייה רק של עצמה, בלי רגישות לסביבה, הוגנות או כבוד.
היא השיבה שאני מגזים, מקנא בה ומנסה לשלוט בהתנהגותה, ושבכל מקום יש אנשים שקשה להם עם זה שהיא מנהיגה.
המנחה שאל אותנו מה הסיטואציה הזו משחזרת עבורנו מהחיים.
אני שיתפתי שבעבר, כשהתנהגתי בצורה אגואיסטית כלפי בת כיתתי, ספגתי מתקפה חברתית כל כך עוצמתית שהדחקתי את החלק הזה בעצמי. מאז, אני נוטה להישאר בצד, נמנע מלתפוס מקום משמעותי, מחשש להתנגדות ולדחייה. אמנם אני אוהב להופיע ולהישמע, אבל תמיד ארד מהבמה ואחזור לפינה.
היא, מנגד, סיפרה שבגלל נסיבות חייה, היא למדה לפעול לבד, בדרכה, גם אם זה מרחיק ממנה אנשים. היא משיגה את מטרותיה – אבל לעיתים נותרת לבדה.
כשנשאלנו האם היינו רוצים לפעול אחרת, היא ציינה שהייתה רוצה למתן את הבוטות שלה, להביא יותר רוך, ולשתף בפגיעות שלה, למרות החשש שזה יגרום לה לאבד את עצמה.
אני, מנגד, הבנתי שאני רוצה להעז יותר – לבטא רגשות גם כשאינני בטוח בהם, להשמיע דעה גם כשהיא עדיין לא מהודקת, ולשים את עצמי במרכז גם במחיר של חשיפה, דחייה, או חוסר תחושת ייחודיות.
יצאנו מהעימות קרובים יותר, כשאנו מזהים את הפגיעות והרצון העמוק לחיבור מאחורי מנגנוני ההגנה שלנו.
מאז אני מרשה לעצמי "להתלכלך" יותר במערכות יחסים ולוקח את החוויה הזו איתי לסדנאות התהליכיות שאני מנחה – מתוך תשוקה גדולה לחיבור אנושי אמיתי.
בסדנאות שאני מעביר, אני משלב פסיכודרמה, דינמיקה קבוצתית וכלים נוספים שאספתי עם השנים. אני שם את החיבור, המשחקיות והספונטניות בחזית, ואת הפרשנות והתובנות מאחור.
בדינמיקה קבוצתית יש לנו הזדמנות לבחון מה מפעיל אותנו, לזהות את הדפוסים שלנו, ולבדוק עד כמה הם משרתים אותנו במערכות היחסים שלנו.
זהו מרחב שבו אפשר להתנסות בביטוי אותנטי, חשוף ומשוחרר יותר.
כל זה מתאפשר הודות לחיבור העמוק בין המשתתפים – העיניים הטובות, הלבבות הפתוחים.
כשאנחנו עדים לאומץ של האחרים, גם אנחנו נפתחים ופועלים לקראת מה שבאמת חשוב לנו בחיים.
